חברת רם חן ניהול נכסים בע"מ נ' אמון ואח'

פסק דין

1.לפניי תביעה לפינוי מושכר.

בין התובעת ובין הנתבעים נחתם ביום 1.1.10 הסכם שכירות, שתוקפו בין יום 1.1.2010 ובין יום 31.12.2010, כשלשוכרים ניתנו שלוש תקופות אופציה בנות שנה כל אחת.

הנתבעים 1 -2 פנו אל התובעת והודיעו לה, כי אינם מעוניינים לממש את תקופת האופציה ואולם הנתבע 3 הודיע, כי הוא מעוניין לממשה.

2.יצוין, כי המחלוקת בין שלושת השוכרים אינה חדשה, לפני מותב זה התנהל בעבר הליך נוסף שאף עניינו תביעה לפינוי מושכר וכבר אז היה ידוע, כי הנתבעים 1,2 עזבו את המושכר והנתבע 3 (להלן:- "הנתבע") ממשיך לנהל במקום את המושכר לבדו. כבר בהליך הפינוי הקודם הודיעו הנתבעים 1,2 כי מבחינתם אין מניעה לפנות את הנכס. לאור האמור, לא התגוננו הנתבעים 1, 2 מפני התביעה וכתב הגנה הוגש מטעם הנתבע בלבד.

3.התובעת טוענת, כי הנתבעים שכרו את הנכס ביחד ולחוד ולכן רצונו של הנתבע לממש את תקופת האופציה מהווה הפרה של הסכם השכירות.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים מפרים את הסכם השכירות בכך שלא ביטחו את המושכר, בניגוד להתחייבותם בהסכם השכירות.

התובעת טוענת, כי הנתבע אינו יכול לכפות עליה קיום הסכם השכירות כאשר הוא מחזיק במושכר לבדו, בחוסר אחריות כלפי הנתבעים האחרים.

עוד מציינת התובעת בכתב תביעתה, כי עד למועד הגשת התביעה לא שילם לה הנתבע את דמי השכירות לאותו חודש וכן לא מסר בידיה שיקים עבור דמי השכירות לשנה השוטפת.

לאור כל האמור, מבקשת התובעת לפנות את המושכר.

4.הנתבע מצידו טוען, כי תביעת התובעת הוגשה בחוסר תום לב, כאשר פעם אחר פעם מנסה התובעת לפנות את המושכר. לטענת הנתבע, רכשה התובעת את הנכס, שעה שהנתבעים כבר שכרו אותו מבעל הנכס הקודם, כאשר הסכם השכירות ותנאיו נכפו למעשה על התובעת. התובעת, אשר סבורה, כי דמי השכירות המוסכמים הינם בשיעור נמוך עד מאוד, מנסה בכל דרך לפנות את השוכרים מהמושכר, כך עשתה בתביעתה הראשונה, אשר נדחתה וכך עושה גם כעת.

לטענת הנתבע, החלה התובעת בכך שהחתימה את הנתבעים בעל כורחם על הסכם שכירות בנוסח שונה מזה שהיה בהסכם השכירות עם הבעלים הקודם, כאשר להסכם השכירות נוספו סעיפים חדשים. הסכמתם של הנתבעים לחתום על הסכם חדש, הסתברה כטעות, נוכח התנהלותה של התובעת.

הנתבע טוען, כי הסכם השכירות החדש שנערך על ידי התובעת, כולל אמרה לפיה ההסכם נערך עם הנתבעים כולם ביחד וכל אחד לחוד.

את משמעותה של קביעה זו יש לפרש בסבירות כלכלית ובהגיון, תוך הגשמת המטרה העסקית של הסכם השכירות, כך שבידי כל אחד מהשוכרים האפשרות להחזיק במסעדה המנוהלת במושכר כולה.

באשר לביטוח, טוען הנתבע, כי לא ביטח את החנות בשל מחדליה של התובעת, לאחר שפרצה למושכר, וביקשה להחליף את מנעוליו. לטענת הנתבע, בעת ניסיון הפריצה, ניסתה התובעת לנטרל את פעולת האזעקה ותוך כדי כך הרסה אותה. היות שכך, חברת הביטוח אינה מוכנה לבטח את המקום. ככל שהתובעת תתקן את האזעקה, ניתן יהיה לבטח את המושכר.

באשר לתשלום דמי השכירות, טוען הנתבע, כי היות והתובעת לא קיבלה ממנו את דמי השכירות, הפקידם בקופת בית המשפט, עד אשר הודיע לו בית המשפט, כי אין מקום להפקיד את הכספים בקופת בית המשפט.

5.בדיון שהתקיים לפניי העיד מטעם התובעת מנהלה, מר רפאל מכלוף, ומטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. הצדדים סיכמו בכתב.

לאחר ששמעתי העדים ושקלתי טענות הצדדים, מסקנתי היא, כי דין התביעה להידחות.

6.ראשית, מצאתי מקום לקבל טענת הנתבע בסיכומיו, לפיהם יש בסיכומי התובעת משום הרחבת חזית וככזו היא אסורה על פי דין.

עילת התביעה מתייחסת להפרות מסוימות של הסכם השכירות. גם אם לשיטת התובעת הפר הנתבע את הסכם השכירות בהפרות נוספות, הן אינן מהוות חלק מעילת התביעה ואין מקום לדון בהן במסגרת התובענה שלפניי.